פסק-דין בתיק בג"ץ 394/99

השופט א' מצא:

           עתירתן המשותפת של אם ובתה, יוצאות אוזבקיסטאן, המבקשות להכיר בזכאותן לשבות מכוח היותן יהודיות. האם (סופיה מקסימוב, להלן: סופיה), ילידת שנת 1938, מבקשת צו שיחייב את המשיב (משרד הפנים) לרושמה כיהודיה ולהכיר בזכאותה לקבלת אזרחות ישראלית מכוח שבות. הבת (נטליה כהן; להלן: נטליה), ילידת שנת 1960, מבקשת לחייב את המשיב לחזור בו מהחלטתו לבטל את רישומה כיהודיה. המשיב, המסרב להיענות לבקשותיהן של העותרות, טוען, כי העותרות לא הוכיחו לפניו כדבעי את יהדותן. כן הוא טוען, כי להוכחת יהדותן הגישו לו העותרות מסמכים מזויפים. בהסכמת הצדדים נדונה העתירה לפנינו כאילו הוצא בה צו על-תנאי.

העובדות

2.        נטליה נישאה, באוזבקיסטאן, ליהודי. ביום 1.12.1995 עלתה נטליה, עם בעלה וילדיהם, לישראל. עם עלייתה, ובהיותה בת-זוג של יהודי, הוענקה לה אזרחות ישראלית. עוד לפני עלייתה ביקשה נטליה מן הקונסוליה של ישראל בטשקנט להכיר בה כיהודיה; ולאחר עלייתה שבה ופנתה אל המשיב באותה בקשה. להוכחת יהדותה המציאה נטליה מסמכים שונים, ובהם תעודת-לידה משוחזרת של אימה - סופיה - שהונפקה בשנת 1991 בטשקנט. בתעודה המשוחזרת צוין, כי אימה של סופיה (להלן: הסבתא) היא יהודיה. כן נאמר בתעודה, כי היא שחזור של תעודה קודמת, שהונפקה במחוז רוסטוב שבפלך אורלוב שבאוקראינה, בשנת 1977. אין מחלוקת בין הצדדים, כי שיוכם בתעודה של הפלך והמחוז האמורים לאוקראינה הוא מוטעה וכי, לאמיתו-של-דבר, משתייכים הם לרוסיה.

           חודשים מספר לאחר עליית משפחתה לישראל השלימה הקונסוליה הישראלית בטשקנט את בדיקת טענתה של נטליה כי היא יהודיה. ממצאי הבדיקה היו חיוביים ועל יסודם תיקן המשיב (ביום 18.6.1996) את מעמדה של נטליה ברישומיו, מ"בת זוג של יהודי" ל"יהודיה". ביום 11.8.1996 ביקרה נטליה (בהתאם לזימון שקיבלה) בלשכת מרשם האוכלוסין, שם הובאה לידיעתה מסקנת הבדיקה שקוימה בעניינה והונפקה לה תעודת זהות חדשה שהעידה על רישומה כיהודיה.

           ביום 19.2.1997 הגיעה סופיה לישראל, מטשקנט, באשרת תייר. בהיותה בישראל פנתה אל המשיב בבקשה לקבלת אזרחות ישראלית מכוח יהדותה. לצורך בדיקת בקשתה האריך משרד הפנים את אשרת שהייתה בישראל עד ליום 19.5.1999. היא הוזמנה לשימוע במשרד הפנים ובמהלכו הציגה מסמכים שונים, בכללם תעודת הלידה המשוחזרת שלה, שכבר הוצגה בשעתו על-ידי נטליה, וכן תעודת פטירה של אימה (הסבתא). לא נתברר די הצורך אם במסגרת השימוע מסרה סופיה למשרד הפנים את שתי התעודות המקוריות (כטענת העותרות), או שמא מסרה (כסברת המשיב) רק את העתקי התעודות. כיום, מכל מקום, אין איש יודע לומר היכן התעודות המקוריות, ובידי הצדדים נותרו העתקים מהן בלבד.

3.        על גבי העתקי שתי התעודות מצויים רישומים בכתב-יד, בעברית, שמקורם בבדיקות השוואתיות של התעודות שערכה לשכת הקשר של משרד החוץ באוזבקיסטאן אל מול ספרי מרשם האוכלוסין בטשקנט. על גבי העתק תעודת הלידה המשוחזרת של סופיה נרשם: "ניבדק בספר לידה 1978 - תואם למקור". ליד הרישום מופיע סימן חתימה ומוטבעת חותמת, בה המילים: "נבדק ותואם למקור", וכן התאריך: 18.1.91. ואילו על גבי העתק תעודת הפטירה של הסבתא נרשם: "17.11.95 - ניבדק בספר מתים 78' - התעודה מ-" (כאן צילום המסמך נקטע). על העתק התעודה הוטבעה גם חותמת של שגרירות ישראל ולידה סימן חתימה.

           הרישום על גבי העתק תעודת הפטירה עורר את חשדו של המשיב. לדידו, מה שנרשם בכיתוב המלא שעל גבי התעודה, שבצילום קטוע ממנו ניכרת רק התיבה "התעודה מ-", הן המילים: "התעודה מזויפת". על יסוד חשד זה נמסר לעותרות, בסמוך לתחילת שנת 1999, כי בקשתה של סופיה לקבלת מעמד בישראל נדחית, וכי עם פקיעת אשרתה עליה לעזוב את הארץ. כן נמסר לעותרות, שכפועל-יוצא מדחיית בקשתה של סופיה הוחלט לבטל בדיעבד גם את רישומה של נטליה כיהודיה. בעקבות זאת הגישו העותרות, ביום 18.1.1999, את העתירה שלפנינו; ועם הגשתה הורה השופט אנגלרד למשיב, בצו ביניים, להימנע מגירושה של סופיה.

4.        לאחר הגשת העתירה יזם המשיב את עריכתן של בדיקות השוואתיות חוזרות של תעודת הלידה המשוחזרת ותעודת הפטירה אל מול ספר הלידות וספר הפטירות שבמרשם האוכלוסין בטשקנט. כמו כן, לפי הצעת המשיב בדיון שקיימנו ביום 4.9.2000, נערך לסופיה שימוע נוסף. בעקבות בדיקות משלימות אלו הודיע המשיב לבית-המשפט - והפעם כקביעה נחרצת, ולא כ"חשד" גרידא - כי תעודות הלידה והפטירה זויפו. מסקנה זו ביסס המשיב על שמונת הנתונים הבאים: ראשית, מבדיקת לשכת הקשר התברר כי בספר הפטירות נרשמה הסבתא כ"רוסיה", ולא כיהודיה. שנית, תעודת הלידה המשוחזרת של סופיה לוקה בשתי טעויות; שיוכם של הפלך והמחוז לאוקראינה; וציון השנה 1977, כשנת הנפקתה של תעודת הלידה שעליה התבסס השחזור, בעוד שסופיה נולדה בשנת 1938. שלישית, עצם היותה של תעודת הלידה משוחזרת ולא מקורית "מחזק את הרושם" כי היא מזויפת. רביעית, בקשתה הראשונה של נטליה, משנת 1995, לקבלת מעמד בישראל, התבססה על יהדותו של בעלה, ולא נכללה בה הטענה, כי סבתה הייתה יהודיה. חמישית, בשימוע השני שנערך לסופיה נתגלה כי יש לה בת נוספת בישראל (ילנה ניאזוב, ילידת שנת 1970), שנכנסה לישראל בשנת 1998 כתיירת, נישאה ליהודי וקיבלה מעמד בישראל מכוח נישואיה. לטענת המשיב, בת זו (ילנה) לא טענה בשום שלב כי היא יהודיה, ובפועל היא רשומה כחסרת דת. שישית, בשימוע השני שנערך לה סיפרה סופיה, כי תעודת הלידה המקורית שלה אבדה בשנת 1976 וכי בעקבות זאת פנתה בשנת 1977 - באמצעות אימה - לרשויות באוזבקיסטאן בבקשה להוצאת תעודה משוחזרת. לטענת המשיב, גרסה זו "עומדת בסתירה גמורה" לעובדה שתעודת הלידה המשוחזרת שהעתקה מצוי בידיו הוצאה בשנת 1991, ולא בשנת 1977; ומכאן שמה שמסרה סופיה בשימוע איננו אמת. שביעית, בשימוע השני סיפרה סופיה, כי אימה נקברה בבית-קברות מוסלמי וכי בטקס ההלוויה נכחו זקנות שלא התפללו ברוסית אלא ב"מוסלמית". ושמינית, ספקות נוספים התעוררו לנוכח גרסתה של סופיה בשימוע השני, באשר להתרחשויות שאירעו בילדותה בעיר מגוריה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

טענות הצדדים

5.        העותרות טענו כי בידי המשיב אין ראיות מספיקות לביסוס קביעתו שתעודותיהן זויפו, וכי לכל האינדיקציות המחשידות שעליהן הצביע יש הסבר תמים, המסיר את החשד. אשר לתעודת הפטירה טענו העותרות, כי אין בה פרט שאיננו נכון ואף לא נאמר בה כי הסבתא המנוחה הייתה יהודיה. על כן אין זה ברור על מה מתבססת הטענה בדבר היותה של תעודה זו מזויפת (גם בהנחה שכך אמנם נכתב עליה בכתב-יד). אשר לרישומה של הסבתא בספר הפטירות כ"רוסיה", טענו העותרות, כי המשיב לא הגיש לבית-המשפט העתק מרישום זה לתמיכה בטענתו, ועל כן אין ביכולתן להתמודד עמה; ואולם, גם אם הטענה נכונה, הרי שהרישום האמור אינו מתייחס בהכרח לדתה של המנוחה אלא אפשר שהוא מתייחס ללאומה - שאין חולק כי אמנם היה רוסי - ולפיכך אין ברישום זה כדי לשלול את דבר יהדותה.

           אשר לתעודת הלידה המשוחזרת של סופיה טענו העותרות, כי גם המשיב מודה שהתעודה נמצאה תואמת למקור, דהיינו תואמת לרישום בספר הלידות במרשם האוכלוסין; ומכאן, שאין כל משמעות לטעויות אנוש שנפלו בה, שמן הסתם מופיעות כנראה גם ברישום המקורי. מכל מקום, לטענתן, אין כל טעות או סתירה ביחס לתאריך הנפקתה של התעודה המשוחזרת. לדבריהן, תעודת הלידה אבדה לסופיה פעמיים ועל כן שוחזרה פעמיים, לראשונה בשנת 1977 (שאליה התייחסו דבריה של סופיה בשימוע) ופעם נוספת בשנת 1991. זאת, לדידן, גם הסיבה שבשחזור התעודה בשנת 1991 נכללה הפניה לתעודה הקודמת, מ-1977, ולא לתעודת הלידה המקורית מ-1938. העותרות לא הכחישו, כי שחזורה של התעודה ב-1991 נעשה במסגרת הכנותיה של המשפחה לעלייה לישראל, כארבע שנים קודם למועד עלייתן של נטליה ומשפחתה. אלא שכך, לדבריהן, עשו רבים מן היהודים שעלו מארצות חבר המדינות, ואיש לא הטיל בשל כך ספק ביהדותם. הא ראיה, שנטליה עצמה הוכרה בתחילה כיהודיה על סמך אותה תעודה משוחזרת.

           בהתייחסן לעובדה שנטליה ואחותה לא ביססו את בקשותיהן לאזרחות על יהדותן אלא על יהדות בעליהן, טענו העותרות, כי היה זה משיקולי נוחות וזירוז הליכים בלבד, ביודען כי יהדות בעליהן כבר הוכרה על-ידי המשיב. בהקשר זה הזכירו העותרות כי עוד קודם לעלייתה הגישה נטליה לקונסוליה של ישראל בטשקנט מסמכים שנועדו להוכיח את יהדותה; ותוך שחלקו על טענת המשיב ציינו, כי גם ילנה (אחותה של נטליה) פנתה לאחר עלייתה למשרד הפנים, בבקשה לקבלת אזרחות מכוח יהדותה, אלא שבתשובה נמסר לה כי מאחר ששאלת יהדותה של אימה עודנה נמצאת בבדיקה, לא ניתן בשלב זה לדון בבקשתה.

           אשר לקבורתה של הסבתא בבית-קברות מוסלמי ציינו העותרות, כי סופיה הסבירה בשימוע, כי בית הקברות המוסלמי היה בית הקברות היחיד באזור מגוריה של אימה המנוחה. כן טענו, כי כל שסיפרה סופיה לגבי טקס הקבורה היה שהשכנות התפללו על הקבר בשפה שלא הייתה מובנת לה וקראו מספרים שאיננה מכירה. מכך, לטענתן, לא ניתן להסיק דבר לעניין יהדותה של הסבתא. באשר לספקות הנוספים שהתעוררו אצל המשיב, בנוגע למאורעות שהתרחשו במלחמת העולם השנייה ושעליהם סיפרה סופיה בשימוע, טענו העותרות, כי המשיב לא הבהיר את מהות ספקותיו, וכי, מכל מקום, המדובר באירועים שהתרחשו בהיות סופיה כבת חמש שנים, וממילא לא ניתן לצפות כי תדע לתארם במדויק.

           העותרות הלינו על אופן התנהלותו של המשיב בעניינן. הן טענו כי המשיב איבד את התעודות שמסרו לו, וכי הדבר מקשה עליהן להוכיח כעת שהמדובר בתעודות אותנטיות. כן טענו, כי המשיב מבקש לשלול את זכותן לשבות, תוך שהוא מייחס להן מעשי זיוף ותרמית חמורים, בהתבסס על ראיות (ממרשם האוכלוסין בטשקנט), שבניגוד לכללי הצדק הטבעי לא ניתנה להן הזדמנות לעיין בהן. כן הלינו העותרות על היחס העוין שבו נתקלה סופיה במהלך השימוע השני. גם דיווחו של המשיב לבית-המשפט אודות תוצאותיו של שימוע זה, טענו, היה מטעה ומגמתי, ולא ניתן בגדרו משקל לגילה המתקדם של סופיה. לסיכום, טענו העותרות, כי המשיב לא הוכיח כי מסמכיהן מזויפים, ולפיכך אין להחלטתו על מה לסמוך. לטענתן, הנטל להפריך את זכאותן לשבות רבץ על המשיב. וחיזוק לטענתן מוצאות העותרות בכך, שבעבר כבר הכיר המשיב ביהדותה של נטליה, וזאת על יסוד הוכחותיה כי סופיה היא יהודיה.

6.        המשיב טען, על סמך הנתונים שפורטו לעיל, כי הוכח בראיות מינהליות מספיקות שמסמכי העותרות זויפו. מכל מקום, לטענתו, הנטל להוכיח את יהדותו רובץ על המבקש לקבל מעמד בישראל, והעותרות - שנטל זה רבץ עליהן - לא נשאו את הנטל. לטענת המשיב, ספק אם אמנם הוא האשם באובדן תעודותיהן של העותרות, אך לשיטתו, חסרונם של מסמכים אלו ממילא אינו רלוואנטי להכרעה בעתירה. זאת, משום שעמדתו ביחס לזיוף המסמכים מבוססת על תוכנם - שעליו ניתן ללמוד באופן מלא גם מהעתקי המסמכים - ולא על פגמים פיזיים במסמכים גופם. חשדו של המשיב, שלדבריו מתבסס על ניסיונו המצטבר מבדיקת מסמכים רשמיים שמקורם בארצות חבר המדינות, היה, כי התעודות הונפקו על-ידי גורם ממשלתי באוזבקיסטאן, אשר "התאים" את תוכנן לבקשת ה"מזמין", כנראה בתמורה לשוחד. אפשרות זו, טען, אינה נסתרת על-ידי העובדה שתעודת הלידה המשוחזרת נמצאה תואמת לרישום בספר הלידות במרשם האוכלוסין. להערכתו, "ספר הלידות ככל הנראה 'שופץ' ב'עסקת חבילה', שכללה את שינוי הרישום בספר הלידות ואת הנפקת תעודת הלידה המזוייפת". אשר לתעודת הפטירה טען המשיב, כי היא "נמצאה מזוייפת, היינו הפרטים שהופיעו בה לא תאמו את הרישומים בספר המתים הרלבנטי".

7.        בהחלטתנו מיום 27.2.2001 ביקשנו מהמשיב פרטים נוספים אודות הבדיקות שנערכו במרשם האוכלוסין בטשקנט, ושעל יסודן נקבע, בין היתר, כי תעודת הפטירה מזויפת. משלא קיבלנו מענה מספק לשאלותינו הורינו למשיב, בהחלטתנו מיום 15.7.2001, להמציא לעיוננו העתק מחלקו הרלוואנטי של ספר הפטירות, בצירוף תרגום לעברית. כמו כן ביקשנו את התייחסותו לשתי שאלות נוספות: מדוע יש להעדיף את הרישום המופיע בספר הפטירות (בהנחה שרישום זה אמנם תומך בעמדתו) על פני הרישום המופיע בספר הלידות? ומדוע אומתה תעודת הלידה (כעולה ממה שנרשם בכתב-יד על גבי העתק התעודה) בהשוואה לספר הלידות של שנת 1978, ולא בהשוואה לספר הלידות של שנת 1938, שהיא שנת לידתה של סופיה?

           בתגובה להחלטתנו הודה המשיב, כי למעשה תעודת הפטירה "לא מזוייפת ואין בה פרט לא נכון"; ובכך חזר בו מעמדתו המקורית כי תעודת הפטירה זויפה. עם זאת עמד על טענתו כי תעודת הלידה מזויפת, שכן הרישום המופיע בה (ואף בספר הלידות) בדבר יהדותה של הסבתא, סותר את הרישום בספר הפטירות שלפיו הסבתא הייתה "רוסיה". המשיב נמנע מלצרף לתגובתו את העתק הרישום מספר הפטירות, כפי שנתבקש בהחלטה. הסברו לכך היה כי "עיון נציגי הקונסוליה הישראלית בספרי המרשם מתבצע בצורה בלתי רשמית והללו לא מצולמים שכן מדובר במסמכים רשמיים של מדינה ריבונית אחרת והדבר אינו מקובל לנוכח הפגיעה שעלולה להיגרם ליחסי החוץ בינה לבין ישראל". בתשובה לשאלה, מדוע יש להעדיף את הרישום בספר הפטירות על פני זה של ספר הלידות, ציין המשיב, כי "אין העדפה לספר אחד על פני משנהו, אבל הסתירה ברישומים בשני הספרים מלמדת על הזיוף". ובתשובה לשאלה, מדוע אומתה תעודת הלידה דווקא מול ספר הלידות של שנת 1978 ולא של שנת 1938, ציין המשיב - תוך שהוא מתייחס לשנת 1977 במקום לשנת 1978 - כי "נכתב עליה שהיא הונפקה בשנת 1977 ולכן היא צריכה להיבדק אל מול ספר הלידות של 1977". כן הוסיף, כי אין ביכולתו לבדוק את ספר הלידות של שנת 1938, מאחר שהמחוז והפלך בהם נולדה סופיה - ושבהם מצוי ספר הלידות הרלוואנטי - צוינו בתעודה, בטעות, כמשתייכים לאוקראינה במקום לרוסיה. כתוצאה מכך, לדבריו, "למעשה אין בידיעת המשיב את המקום האמיתי בו נולדה [סופיה] ואין הוא יודע באיזו מדינה לבדוק את ספרי המרשם המקוריים".

8.        ביום 10.9.2002 קיימתי דיון תזכורת בעתירה, ובו המלצתי לבאת-כוח המשיב - על דעת חברותיי להרכב - להסכים לקבלת העתירה. באת-כוח המשיב ביקשה שהות למתן תשובתה. לאחר זמן הוגשה התשובה, ובה נאמר כי המשיב שקל את עמדתו שוב, וכי הוא מציע פתרון אשר לדעתו ייתר את ההכרעה בעתירה. בהצעתו נאמר, "כי מבלי להודות בטענות העותרת [סופיה] לגבי זכאותה לשבות, בהתחשב בפרק הזמן הממושך יחסית בו היא שוהה בארץ, בין היתר גם בשל התמשכות ההליכים בבימ"ש, ובהתחשב בגילה המתקדם, ובעובדה כי יש לה שתי בנות בעלות מעמד בארץ מכוח נישואיהן ונכדים, יוענק לה מעמד בישראל מטעמים הומניטריים". ואולם המשיב הבהיר, כי לפי הפתרון המוצע על-ידו, סופיה לא תקבל אזרחות ואף לא מעמד של תושבת קבע, אלא אך רישיון שהייה ועבודה, שניתן יהיה להמירו בשנת 2005 לאשרת ארעי. העותרות, שהתבקשו להגיב על הצעה זו, דחו אותה מכול וכול ועמדו על קבלת מלוא הסעד שהתבקש בעתירתן. בנסיבות אלו, ומשהעמדתי את המשיב (בהחלטתי מיום 20.10.2002) על הצורך לבחור בין הסכמתו לקבלת העתירה לבין הסכמתו למתן פסק-דין בעתירה על יסוד החומר המצוי בתיק, כאילו הוצא בה צו על-תנאי, הודיע המשיב (ביום 12.11.2002) כי הוא בוחר באפשרות השנייה.